<h1>ראב"ן שו"ת סימן מ"ח</h1>
<h2>דף יג:</h2>
שאילה זו נשלחה אלי מקלוניא מאת קרובי רבי אליעזר ברבי שמשון, ר' פסח תקף את ר' יצחק לדין וטענו י"ח זקוקים כסף נתן ר' פטר חמי בידך למחצית שכר והיו בידך כמה שנים עד אשר נתתה לחמי תשעה זקוקים מן הריוח ונשאר הקרן בידך למחצית שכר כבראשונה, ואותו החוב נתן חמי לאשתי הקרן והשכר והריני תובעו ממך. והוציא ר' פסח שטר המתנה על ר' יצחק וזהו טופס המתנה, זכרון עדות שהיתה בפנינו בד' בשבת בכ"ב ימים לירח תשרי שנת תתצ"ג לבריאת עולם וכו' עד ונתתי לה לבתי פלונית ארבע אמות קרקע בחצירי מתנה ואגבן נתתי לה כל החוב שיש לי על ר' יצחק, וכך אמר ר' פטר כבר עברו תשעה שנים שנתתי לו שמונה עשר זקוק כסף להרויח בהם לצורך בתי ינטיל ולצורכו ומאותו כסף נתן לי זה שלשה שנים ו' זקוקים וחצי ואבן יגונציא שוה זקוק וטבעת שוה זקוק וחצי עד שעלה לט' זקוקים ובאתי הנה בקלוניא ושאלתי ממנו המותר הקרן והריוח כי רצוני היה להשיא בתי לבעל והתחיל לגבב דברי מהתלות, ואני אין בי כח לצעוק ולירד עמו לדין מפני חלאים שבגופי, על כן אני נותן לבתי פלונית כל הממון הנשאר לי בידו הקרן והריוח וכו' עד שריר וקיים. (ושמעון) [ור' יצחק] השיב כל מה שהיה בידי משלו החזרתי לו לפני מותו וכמדומה לי שיש לי שטר מחילה שמחל לי חמיך כל מה שהיה לו עלי, והביא שטר מחילה וזה טופס המחילה זכרון עדות שהיתה בפנינו בב' בשבת (כז') [בז'] ימים לירח מרחשון שנת תתצ"ג לבריאת עולם איך ר' פטר אמר וכו' עד ונטלתי וקיבלתי מר' יצחק חמשה זקוקים ורביע ממה שהיה בינינו ונתפייסתי ממנו מכל השותפות שהיה לי עמו וכו' עד שריר וקיים. ועייננו ודיקדקנו בשטרות ובזמניהם ומצינו שטר המתנה מוקדם משטר המחילה שבועיים, והדיינים חלוקים בדין, שנים לעבר אחד מחייבין את ר' יצחק, ואחד פוטרו. וטעם המחייבין כי אומרים שטר המתנה אע"פ שזמנו כתוב בכ"ב בתשרי שהוא יום טוב כשר, מדתניא [ב"ב קע"א.] שטר שזמן כתוב בשבת או בי' בתשרי כשר דאמרי' איחרוהו וכתבוהו, הכי נמי טעו שהיו סבורין שד' בשבת שאחר שמיני עצרת שהוא יום חול שהוא כ"ב בחודש. ואי אפשר דר' יצחק שלא שמע שנתן ר' פטר לבתו את הממון שבידו, ולא היה לו להחזיר אלא לבתו של ר' פטר בעלת המתנה וחייב ליתן לה והמחילה לאו כלום הוא. והפוטר פוטר משום פסול השטר מתנה שאין זמנו שוה כי ד' בשבת הוא יום חול אחר שמע"צ וכ"ב בתשרי הוא יום שמיני עצרת. וקרובי ר' אליעזר בר' שמשון וחתני ר' שמואל הייתה ידם עם המחייבין, וכתבתי להם סחור סחור לכרמא לא תקרב, סביב סביב לדין הלכתם ולעיקרו לא קירבתם, כי אפילו לדברי המכשירים את השטר פטור הוא ר' יצחק, מדשמואל, דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחל לו מחול, והוא הדין לנותן חובו וחזר ומחלו לו כאשר פירשתי. והשיב לי חתני ודאי לכרמך לא ירדנו כי איננו מעוזק ומסוקל ועלה כולו קמשונים, כי כשהייתי בקולוניא אז דיקדקנו בפירושך אני ור' אליעזר קרובך, ושדא ביה איהו נרגא מדתנן [כתובות פ"ו:] אבל יורשין משביעין אותה ואת הבאין ברשותה, ומה אינון באין ברשות, לוקח (וקתני גובין) או מקבל מתנה וקתני דגובין בשבועה ולא בעו שבועה המוכרת והנותנת. ואנא שדאי ביה אחריתי מיהא דתניא [שם פ"ה:] ומודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה שאינה יכולה למחול, ואם איתא לפירושך דלא יצא החוב לגמרי מרשותה ולא מצי בעל למגבי אלא בשבועה אמאי לא מציא מחלא, אלא ליתא לפירושך אלא כפירוש הגאונים דאמרי עיינתי בחושבני ולא פש לי גביה ולא מידי והוא דאמר [דהודאת] בע"ד כמאה עדים דמי.
והשבתי לו את דברי האיגרת הזאת השנית אין יתרון לבעל דברים, ודבר שפתיים למחסורים כי שמעתי אומרים, עלו בכרמי סירים, ולא נגדר בגדרים, ובאו בו נכרים מחבלים כרמים, ואל יתהללו חוגרים, במפתחי חגורים, היש בינה לימים צעירים, להגיע לארבע[ים] עוברים, ואם על החוצב גרזינים מתפארים, ועל המניפים אם מתגדלים משורים, ואם קשרתיך כתרים וקראתיך מנגח בזכרים כי ראיתיך עוקר הרים, חבירים סיני עדיף אומרים, ואם עצרת[י] כח כבירים, בדי ושדורים והזהרתי באזהרים, לדקדק בקוציך סדורים, והנה כולו דרדרים, ושלחתים דרורים, אצלך ראש המדברים כי צללת באדירים, להעלות סנפירים, והעלית צוררים, ואל תהי עוד בסותרים, כופרי בעיקרים, כי דברי למורים ולא לממרים, אמת הן הן הדברים מסיני אמורים, כדברי שמואל עקרים, כי הם דברי החבירים, אשר אמרו עיינתי בחושבני ולא פש לי גביה ולא מידי ולא מצינא לאישתבועי שלא פרעני אין במכירה כלום דלהכי מצי מחיל דאמר שמואל כדפרישית לעיל, דאי לא תימא הכי דטעם הגאונים משום שבועה הוא אלא משום הודאה הוא דמודי לא פש לי גביה מידי, הא קיימא לן אע"ג דהודאת בע"ד כמאה עדים, באתר דמפסיד לאחריני בהודאתו לאו הודאה הוא כדאמרינן בקידושין [ס"ה:] המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודין מפני שמפסדת מאחרים זכות שהיה להם בה לקדשה, והכא נמי מפסיד בהודאה ללוקח, ולא מפסיד, אלא ודאי טעם הגאונים משום שבועה הוא דאמר עיינתי בחושבני ולא מצינא לאישתבועי אי טעין ליה הילכך מחיל. ונרגא דשדא ביה קרובי מהא דתנן אבל יורשין משביעין אותה ואת הבאין ברשותה דאינון לוקח או מקבל מתנה דנשבעין כמו יורשין שלא אמר לנו ולא פיקדנו וכו', ואם אמרתי דלא שקלי אלא בשבועת המוכר או יורשו, הא נרגא חיגרא הוא ולא חשיב, ולפום חורפא משבשתא וארי שבחבורה יאמר דבר זה, וכי מצי לוקח לאישתבועי שבועת יורשין והלא שבועת יורשין ג' שבועות הן [שבועות מ"ה.] שלא אמר לנו אבא ושלא פיקדנו ושלא מצינו בין שטרות וכו' ואי לא מישתבעי אילו ג' שבועות לא שקלי, ולוקח נהי דמצי לאישתבועי שלא אמר לי ולא פיקדו המוכר, אלא שלא מצאתי בין שטרות מי מצי אישתבועי, מה טיבו של לוקח אצל שטרות של מוכר, ופירושך פירוש דרדקי הוא. וכך הוא פירושא דמתני' אבל יורשין משביעין אותה שלא נפרעה מאביהן כתובה אם היא תבוא לגבות מהן, ואם איתא שמתה ובאין יורשין לגבות משביעין אותן שבועת יורשין. ואם מכרה או שנתנה כתובתה מחיים ובא הלוקח או המקבל לגבות אע"פ שיש בידו שטר שכתב לו אביהן של אילו על שמו לפרוע לו כתובה אם תמות אשתו כדאמרינן אם פיקח הוא מקרקיש ליה זוזי הלוקח ללוה וכתיב ליה שטר על שמיה דשוב אין יכול המוכר למחול, אפילו הכי אמרינן דילמא אביהון פרעיה קודם מותו ומשתבע דלא פרע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ושקיל. אי נמי בדלא קרקיש ליה זוזי ולא כתב ליה הבעל שטר מיירי, ושבועה דמתני' דנשבעין הבאין ברשותה שלא נפרעו מיירי בדין הבא ליפרע מנכסי יתומים (מיירי) כדפרישית. ומה שהקשית הא לא מצי גבו הבאין ברשות אלא בשבועת המוכר או הנותן, מתני' בדלא טעני יתמי אבונא פרע לאשתו שמכרה או נתנה לך, כדאמרינן בשבועות מאי איכא בין שבועה דרב פפא להבא ליפרע מנכסי יתומין, דהבא ליפרע מן היתומין אע"ג דלא טענו יתמי אבונא פרעניה טעינא להו ומשביעין להו, דרב פפא אי טעין הנתבע אישתבע לי משביעין ליה לתובע אי לא לא, אבל אי הוו טעני יתמי אבונא פרע לאשתו לא שקלי הבאין ברשותה אלא בשבועת יורשיה שבועת יורשין כדפרישית. והמקשה שגה ואיתבר נרגא, והכרם סוגה. ונרגא דידך אינה צריכה לפנים כי נגרי ברייתא הם, דהא דאמר שמואל מודי במכנסת שט"ח לבעלה וכו' והקשית לי מהא אם כדברי שאין הבעל יכול לגבות אלא בשבועת אשתו, אמאי אינה יכולה למחול הרי לא יצא החוב מרשותה. ולטעמך ולטעם הגאונים משום דמציא אמר עיינתי בכתבי חושבני וכו' אמאי לא מחלה הא מציא אמרה עיינתי בכתבי חושבני וכו', אלא לא לדידי קשיא ולא לדידהו קשיא, וטעם דידי ודידהו אחד הוא, והתם כדמפרש טעמא מפני שידו (בה) [כידה] יצא החוב מרשותה לגמרי וקם ליה ברשות הבעל והרי הוא בעל השטר למחילה ולכל דבר דאלמוה רבנן שיעבודא דבעל משיעבודא דלוקח דהואיל דזכה באשה זכה בבנים וזכה בנכסים, כדאמרי' בעלמא דאלמוה רבנן שיעבודא דבעל ושויוה כיורש וכלוקח עבדו ליה, הכי נמי אלמוה לשיעבודא דבעל ועשו ידו עדיפא מידה לטוב לו דלא תמחול ולא תימצי למימר עיינתי בחושבני דאינה בעלת חוב אלא הבעל הוא בעל חוב, דשבועת בעל השטר דרבנן היא ולא דאורייתא דהא תפיס שטרא דמוכח דלא נפרע, אלא דחשו רבנן דזימנין ד(ש)זייר ליה מלוה משום פשיטא דספרא או זימנין דכי פרע ליה לוה דחו ליה מלוה למימר לא אשכחנא ליה והשתא אשכחיה ואפקיה וסבור לא פרוע, וטעין לוה פרעתיך ולא אהדרת לי אישתבע דלא פרעתיך ואפרע לך פעם אחריתי ואמרו חכמים דלישתבע משום דפרע דייק דמפרע לא דייק ופרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא, וגבי לוקח ומקבל מתנה קיימא תקנתייהו ולא גבו אלא בשבועת המוכר או הנותן, אבל גבי מכנסת שט"ח לבעלה אוקמא אדאורייתא וגבו בשטר בלא שבועת אשתו כדי שלא תמחול. אבל אי טעין לבעל אישתבע דלא פרעתיך אחר שבא שטר זה לידך משתבע ליה ושקיל, דהא אם הוא עצמו אוזפיה הוה מצו לאישתבועי, וכן אם יאמר בעל חוב ללוקח לא פרעתי למלוה אלא לך פרעתי אחר שבא השטר לידך מישתבע לוקח ושקיל. ותשועה ברוב יועץ, ונשל הברזל מן העץ וכרמי שלי לפני מעוזק ומסוייג ומשתמר לדעתי ולדעת יודע בינה ומודלה על פתחו של היכל עד יתמנו כהנים לפנותו. ומה שאמרת אין הנדון דומה לראייה שאין פקדון ביד אחר דומה למלוה ביד אחרים, איברא דומה ודומה הוא דהא שניהם שוין לענין תניהו לפלוני במעמד שלשתן, ודברי שמואל במוכר שט"ח לחבירו הם דברי רב [גיטין י"ג] במנה לי בידך תנהו לפלוני, דמדקאמר שמואל במוכר שט"ח ולא אמר המוכר חוב שיש לו ביד אחר וחזר ומחלו מחול, ש"מ המוכר חוב שיש לו ביד אחר אינו יכול למחול ואמאי לפי שהקונה לא יקנה אא"כ מעמידו המוכר אצל בעל החוב והודה לו בו, דאי לא, מנא ידע (המוכר) [הקונה] שהוא חייב לו, ואפילו הלוהו בעדים והם אומרים לקונה בפנינו הלוה לו אכתי יאמר הקונה דילמא פרע לך, אלמא שמואל אית ליה דרב, וכיון שאין קונין חוב שיש לו ביד אחרים אלא בפני בעל חוב נסתלק המוכר לגמרי וקם ברשות הלוקח לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, וכי היכא דלענין מכירה בלא שטר חוב ופיקדון שוין הכי נמי לעניין מכירת שטרות שוין שאם יחזור וימחול שהוא מחול. והדברים קל וחומר ומה המוכר שט"ח שאין הלוה יכול לומר פרעתיך שהשטר מוכיח שלא פרע, כיון דמצי הלוה לומר למלוה אישתבע לי דלא פרעתיך אמרינן כל זמן שלא הודה הלוה ללוקח ולא כתב לו שטר על שמו מצי מחיל המוכר, המוכר פיקדון בין שיש לו עליו שטר בין שאין לו עליו שטר דמצי הנפקד טעין ומימר החזרתיו ונאמן בשבועה לא כל שכן שיהא המוכר רשאי למחול, (אי) משום דאמר עיינתי בחושבני ונזכרתי שהחזירו לי ואי הוה טעין אישתבע לי דלא פרעתיך מספיקא לא הייתי נשבע הילכך מחלתי לו. וגם מה שהבאת משערי רבינו האיי מסייע לפירושי שהמוכר שטר פיקדון או מלוה שיש לו ביד אחרים דל"ה ברשותיה דלוקח דמצי לאיהדורי ביה עד שיעמיד הלוקח אצל הנפקד ומודה לו בו, וגבי דשמואל אע"ג דמצי מחיל לא מצי (מחיל) לאיהדורי דהא כתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דביה דאי לא כתב הכי לא קני דאין אותיות ניקנין בחליפין [ו]במסירה כחכמים [ב"ב ע"ז.], אבל מחיל מצי וטען כדפרישית. וגם פירוש רבינו יב"א הלוי שכתב דדברי שמואל דווקא בשטר ולא מכר אלא ראייה בעלמא ולא קני לוקח גוף הממון, מסייע לפירושי שפירשתי שלא יצא הממון מרשות מוכר ולהכי מצי מחיל. ואפילו הכי תימה לי על פירושו שפירש דלא מכר לו אלא ראייה ולא גוף הממון, והלא כתב לו קני לך הוא וכל שיעבודא דביה דהוא גוף הממון שהלוה חייב לו מקני לו, אלא ודאי אע"פ שמקנה לו גוף הממון לא קני דלא נגמרה המכירה כדפרישית. ועוד מדאמימר דאמר האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעליא מן המוכר (שמכר) שמחל, והיכי דמי אי דאמר המוכר עיינתי בשטרי ומצאתי שטר זה פרוע, אמאי משלם ללוקח [יותר מ]אלו דמים שנתן לו הא לאו מכירה הוות כלל, אלא לאו כגון שאמר הלוקח למוכר אישתבע לי דלאו דהכי הוא שהשטר פרוע הוא דהכי לא מצי מישתבע הילכך משלם לו כל מה שגרם לו הפסד במחילתו. ואם איתא דהחוב יצא מרשות המוכר וקם ברשות לוקח אלא משום טענה דעיינתי בחושבני הויא מחילה, ליהדר לוקח אב"ח לגביה שטרא מיניה דהא מאי דאמר מוכר נפרעתי שקר הוא, ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי נמי ליגבי, אלא לאו טעם (ש"מ) של מחילה כדפרישית כיון דלא מצי גבו לוקח אלא בשבועה דמוכר קיימא המלוה ברשותיה ומצי מחיל בין נפרע בין לא נפרע. ולהכי כי לא נפרע ומחל גרם הפסד ללוקח ומשלם לו כל השטר למאן דדאין דיני דגרמי, ולמאן דלא דאין לא גבי לא מזה ולא מזה אלא דמים שנתן, וכל מקום שאינו נושא מזה ונותן לזה ביד גורם הוא. ואשר העמקת לפרש דברי שמואל שהוא קנייה דרבנן, טעיתה, כי קניית כסף ושטר לאו דאורייתא והכתיב [ויקרא כ"ה] מכסף מקנתו וכתיב [ירמיה ל"ב] שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום וגו' והכא מכר לו בכסף ובשטר קני לך הוא וכו', אלא ודאי דשמואל קנייה דאורייתא היא אלא שלא נגמרה כל זמן שלא הודה הלוה כדפרישית. [ומה שאמרת] אבל אי הוי לוקח מקבל מן המוכר בקניין גמור הוי קנייה גמורה ולא מצי מחיל. אישתבשת כי מטבע אינו נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו.] וכל ההלואות וחובות שבתלמוד מטבע הן, ואפילו קני ליה אגב קרקע נהי דציבורין לא בעינן [קידושין כ"ז.] מיהו מיוחדין שיהו בעין בעינן, ומלוה לאו בעין היא ולא מיקנא (בחליפין) [באגב] אא"כ מודה בהן הלוה כדאמרי נהרדעי [ב"ק ע'.] לא כתבי' (אודרכתי) [אורכתא] אמטלטלי דכפריה, ותו מי לא עסקינן דאקני ליה בפני עדים קני לך הוא וכל שיעבודא דביה בקניין ואפי"ה אמרינן דמצי מחיל. ומה שאמרו הגאונים כי מקנה אגב קרקע הוי במעמד שלשתן, אבל מיהו אם במעמד שלשתן אמר אין לך בידי כלום מי קני הא (לא) ודאי לא קני, הכא נמי כשהקנה אגב קרקע אם יאמר הלוה פרעתי או (המפקיד) [הנפקד] החזרתי אישתבע דלא פרעתי או לא החזרתי ואפרע זימנא אחריתא מי גבי הלוקח אלא בשבועת המלוה והמפקיד, הילכך כיון דבדידיה תלייא גבייתו מצי מחיל.
וכשהגיע תשובתי זו לידם הקשו עליה ומילאו הגיליונים תשובות חבילות חבילות, ואני השבתי תשובה על כולם וזו היא התשובה. מה אענה לך ארי שבחבורה קרובי ר' אליעזר בר שמשון ומה אשיב [לך] חתני ר' שמואל חזקו עלי דבריכם ובאתם להשחית את כרמי ואלקי אבי בעזרי. אשיב לבכור כבכורתו, אמרת קרובי אם שניתי בסיפא בפירוש נהוגא, הנח לי מרישא חדתא נרגא, דקתני רישא אבל משביעין (אותה) [את יורשיה] שבועת יורשין ואת (יורשיה) [הבאים ברשותה], וכי תימא הכא נמי בדכתב ליה שטרא על שמיה, א"כ רב פפא מתניתין אתיא לאשמעינן. אומר אני רישא כסיפא דכתב ליה או הודה ליה בעדים, ודקאמר[ת] רב פפא מתני' אתא לאשמעינן, רב פפא טובא אשמעינן דאי ממתניתין הו"א דווקא אשה ויורשיה והבאין ברשותה מצי להשביע אע"ג דנקיטי שטרא דליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא [כתובות פ"ו.] ולא מימנעא, אבל הכא בשטר דאיכא נעילת דלת דאי יהבת עליה שבועה בסוף מימנע ולא מוזיף אימא לא לישתבע קמ"ל ר"פ דנשבע מדרבנן משום דפרע דייק דמיפרע לא, ורמו עליה שבועה כי היכי דנרמו עליהו ומדכר. ונרגא חדתא נשברה ונכתתא. ועוד אמרת שהלוקח מצי לאישתבועי שבועת שלא בא לידי שטר ששטר זה פרוע. מתוך דבריך הבנתי שאתה מפרש שבועה שלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע [שבועות מ"ה.], שלא מצינו שובר קאמר. וטעות הוא כי שובר שנמצא ביד המלוה מידי מששא אית ביה הא כתבו המלוה שאם יבא הלוה לפרוע ולא יהיה לו השטר מזומן שיתן לו השובר והלוה לא פרע והשובר לא ניתן לו. ופירוש דלא מצינו בין שטרותיו הכי הוא לא מצינו שטר זה בין שטרותיו קרוע[ים] של אבינו דאי נמצא שם ודאי הוי פרוע. והיאך ישבע הלוקח שבועה זו, מה טיבו אצל שטרות של מוכר, ועוד הרי המוכר עצמו מכרו ומסרו לו, ותו מה טיבו של לוקח אצל שבועה זו שלא אמר לו ושלא פיקדו דאי הוה אמר ליה המוכר שטר שמכרתי לך פרוע הוא הוה אמר ליה לוקח אהדר לי דמי וסב שטרך, וכיון שהשטר ביד הלוקח ודאי לא אמר לו ולא פיקדו ושבועה בכדי לא רמינן. ומה שהקשית על קל וחומר שלי מה למוכר שט"ח שכן החוב אינו בעין לאקנויי ללוקח דלהוצאה ניתן ולהכי מצי מחיל תאמר בפקדון שהוא בעין בשעת המכירה וקנאו הלוקח מיד דמצי מחיל, ומאן נימא לן שהוא בעין דילמא יכפור בו הנפקד ולא קנה לוקח כדר' יוחנן דאמר [ב"ק ע'.] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש והוא הדין שא"י למכור כדאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לפי שגזולים הם ואינם ברשותו להקנותם, וכי אמרינן דפיקדון קנה לוקח הני מילי אם מודה בהם הנפקד בשעת המכירה או אחר המכירה דידוע ודאי שהיה ברשותו כשמכרם אבל כל זמן שלא הודה לאו ברשותו הם להקנות ולא קני לוקח עד שיודע שמודה בו, הילכך כל זמן שלא הודה [ל]לוקח מצי מחיל המוכר, ואדרבה איפכא מסתברא ומה מוכר חוב בשטר שיש לו שיעבוד קרקע שהוא בעין מצי מחיל שטר פיקדון שאין לו שיעבוד דבר שיהא בעין לא כל שכן דמצי מחיל כל זמן שלא הודה הנפקד בו. ומה שהוקשה לך על שאמרתי שהקונה חוב שלא בשטר דאין קונה אא"כ מעמידו אצל הלוה ויודה בו דילמא פרוע הוא, [א"כ בשטר נמי ניחוש דילמא פרוע הוא] ושובר יש לו ללוה עליו. מי דמי המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ולהכי חייש הלוקח ולא זבין אא"כ מעמיד אצל הלוה ויודה, אבל מלוה בשטר רוב בני אדם אין פורעין אלא בחזרת שטריהם והמלוין נזהרין בשטרות ומחזירין בעת פירעון ומיעוט כתבי שובר ומילתא דלא שכיחא הוא ולא חייש לוקח בהכי וזבין. ומה שאמרתי אין מטבע נקנה בחליפין והשבתני כל שכן שאין מטבע נקנה במטבע וא"כ תם קניית הכסף, ודאי כן הוא (סתם) [שתם] קניית מטבע במטבע אבל מטבע נקנה בכסף שאינו טבוע כן אמרתי, ומה שאמרתי מיוחדין בעינן והקשית אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן ודאי כן הוא לא בעינן (מיהו) [שיהו] צבורין תוך הקרקע שמקנה אותם אגבה מיהו בעינן שיהו בעין שיודה בהם הנפקד דאי כפר בהו לא מצי המפקיד מקני ליה ללוקח כלום כדפרישית דאינן ברשותו הילכך עד שעת הודאה לא קני כלום לוקח. ומה שאמרת א"כ לימרו נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמלוה, וכי אני אמרתי שאין נותנין ומוכרין ומרשין על מטלטלי דלאו מיוחדין, ודאי כותבין ונותנין ומרשין ומיהו לא נתקיימת המכירה והמתנה עד שיודה וכי לא מודה לא קנה כלום.
ואשר השבתי לחתני העמקת לפרש דברי שמואל בקנייה דרבנן והשבת(יו) [ששפכתי] דיו בחנם ולרב נחמן לא חששתי, וכי אמר רב נחמן המוכר שט"ח לחבירו דקנייה דרבנן היא, במתנת שכ"מ קאמר דהיא מדרבנן אבל מכירת בריא דאורייתא היא דהא בכסף ובשטר זבין. דרישא דשמעתין הכי איתא אמר רב נחמן מתנת שכ"מ מדרבנן היא וכו', ומותיב והא אמר שמואל המוכר שט"ח וכו' ואמר ר"נ ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול היורש אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דלא מצי יורש מחיל דלא אתי דאורייתא ומבטל דאורייתא כיון דלא אגיד (בשבועה) [בשבועת] היורש אלא אי אמרת מתנת שכ"מ דרבנן אמאי לא מצי מחיל ליתי יורש שהוא דאו' וליבטיל מתנה דרבנן במחילתו אע"ג דלא אגוד בשבועתו, ומשני אינה של תורה מתנת שכ"מ אלא דרבנן ועשאוה כשל תורה דלא מצי יורש לבטלה אבל מתנת בריא מצי יורש למחול ולבטל כל זמן דאגוד בשבועתו כדפרישית. והדיו והקלף לא שפכתי וטישטשתי. ומה שאמר[ת] כי דברי אמימר דאמר למאן דדאין דינא דגרמי וכו' מיירי כשזיכה לו בלא קניין שיש לו למוכר כח למחול, השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דכיון שיש לו כח למחול דידיה מחיל ואמאי משלם דמי שטרא מעליא הא לא גזל כלום ודידיה מחל, א"ו האי דמשלם דמי כל השטר כדפרישית דלא מצי אישתבועי המוחל שפרוע היה ולא שנא בקניין ול"ש בלא קניין דהא אמרי' צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דביה לשון קניין וקנייה משמע. ואם תאמר בלא קניין הוא אבל בקניין לא מצי מחיל מפני שהיא קנייה דאורייתא, הא שטר נמי קנייה דאו' וכי כתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דביה דהוא החוב ושיעבוד הקרקע דלוה וקרקע נקנית בשטר ואפי"ה מחיל, בקניין נמי מצי מחיל כל זמן שלא הודה או שלא כתב שטר אחר ללוקח. ותו מדלא קתני ומודה שמואל במוכר או נותן בקנין דלא מחיל, ש"מ ל"ש בקנין ול"ש בלא קנין מצי מחיל וקני לך הוא וכל שיעבודא דביה דהוא החוב אפילו בקניין. ותו מדאמר רב הונא בריה דרב יהושע (דאמר) אי פיקח הוא מקרקש ליה זוזי [וכתב ליה שטרא בשמיה ולא אמר מקרקש ליה זוזי] ומקנה ליה בקניין, א"ו ל"ש בקניין ול"ש בלא קניין מצי מחיל. ומה שאמרת מי יזקיק ויכריח לשבועה זו למוכר, הלוקח יכריחנו שיאמר לו למה הטעתני ומכרת לי חוב שנפרעת כבר, ואם יאמר לא נפרעתי ישבע להחזיר לו החוב ללוקח ואם יאמר נפרתי יחזיר לו דמיו ואם לא נפרע ודאי ישבע ולא יחזיר הדמים, ואם מחל ואמר להכי מחלתי כי סברתי שנפרעתי יאמר לו הלוקח אישתבע לי דהכי הוא ואי לא מישתבע משלם לו כל השטר כדינא דגרמי כאמימר. ואפילו ליורש מצי להכריח כדאמרינן [כתובות פ"ה:] קריבתה דר"נ זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו לקוחות וקא תבעו לה לברתה, ואי לקוחות משתבעי ושקלי מאי בעו גבה דבת ליתבעו מבעל ולישתבעי ושקלי מיניה, אלא לאו דתבעוה מבעל ואמר פרעתיה ואתו לקוחות עלה דבת דלישתבע שבועת יורשין ותקיים מכירת אמה, ואי לא מצו לאכריחה מאי דוחקיה דר"נ דאמר ליכא דתסבה עצה דתמחול לאבוה, אלא ודאי מצית לאכריחה. אילו השאלות השבתי לחתני, אמרת מכנסת שטר חוב מידק דייק הבעל דלא נפרע וכיון שמדקדק הבעל דלא נפרע (וכיון שמדקדק הבעל) לא מהימנא תוב למימר (לא) נפרעתי, ומייתת ראייה משכ"מ שאין יורש יכול למחול אם נתנו אביו במתנת שכ"מ, ואמרת משום דדייק הוא ואין אדם משטה בשעת מיתה. אני איני אומר כן דמשום דייוק לא מצי יורש מחיל אלא מפני שיצא החוב מרשותו של יורש הואיל ואין גביית החוב תלוי בשבועתו דכיון שנתנו האב במתנת שכ"מ הרי הוא כאומר שלא נפרע וא"צ היורש לישבע דאנן סהדי דוודאי לא אמר לו אביו ולא פיקדו וכיון דהכי לא מחיל, אבל לדידך דמפרשת הטעם משום דיוק מי דמי התם דייק הנותן ואמרינן אי לאו דדייק [ד]לא נפרע (ד)לא יהיב, אבל גבי מכנסת שט"ח דייק המקבל שהוא הבעל ומפני דייוק הבעל לא מציא אמרה נפרעתי בתמיה, ואם תחזור ותאמר איהי דייקא ומכנסת (ו)איהי משבעת עצמה כדי שתמצא חן בעיני בעלה ואחר זמן תאמר נזכרתי (שלא) [שנ]פרעתי ואמאי לא מחלה, וגם התלמוד תולה הטעם מפני שידו כידה לא מחלה ואת אמרת דמשום דיוקא הוא, אלא ודאי הטעם כאשר פירשתי שידו עכשיו כמו שהיתה ידה עד שעה שהכניסה לו דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל למחילה ולשבועה דמיכן ולהבא ונסתלק[ה] היא לגמרי. ומיהו אי אתו סהדי ואמרו פרוע הוא בטל השטר, וגבי מתנת שכ"מ נמי אי אתו סהדי ואמרו פרוע הוא בטל, אבל באמירת היורש אפילו יאמר מצאתי בחשבונות אבי ששטר זה פרוע לא בטיל אלא בעדים, אי נמי כיון דשויוה רבנן לבעל כיורש הרי הוא כיורש לישבע אפילו על שעבר שלא אמרת לי ושלא פיקדני ושלא מצאתי בין (שטרותיו) [שטרותיה] קרועין שט"ח זה, ומיהו איהי נסתלקה לגמרי ולהכי לא מחלה. ומה שאמרת לדבריי שהמוכר או הנותן חוב או פיקדון שיש לו ביד אחר בלא שטר א"י למחול אם כן מחילת ר' פטר לר' יצחק אינה מחילה, וכי אני אמרתי שמכירה ומתנה בעל פה שתהא מקויימת שלא בפני הלוה או הנפקד, הלא אמרתי שאינה מכירה ומתנה אא"כ מודה הלוה בחוב והנפקד בפקדון, וכיון שאין עדים שהודה ר' יצחק בפיקדון בשעת המתנה וגם אין כתוב בשטר המתנה שהודה ר' יצחק או שהיו עדים מעידין שהודה דנתקיימה מתנתו של ר' פטר, שוב (לא) היתה מחילתו מחילה. וכי תימא הרי זמן המחילה מוכיח שהוא אחר המתנה וכתוב בשטר (המתנה) [המחילה] שנתן ר' יצחק לר' פטר (ו') [ה'] זקוקים [ורביע] הרי וודאי שהיה הפיקדון בידו בשעת המתנה ונתקיימה המתנה, אימור בשעת המחילה לא היה ביד ר' יצחק משל ר' פטר כלום (וו') [וה'] זקוקים [ורביע] שנתן לו משום שבועת הפיקדון והשותפות שהיה ביניהם נתפשר עמו בכך ואין כאן הוכחה להתקיים המתנה, אי נמי אע"ג דהיתה השותפות ביד ר' יצחק כל זמן שלא הודה בו בפני המקבל המתנה או בפני עדים לא נתקיימה המתנה כדפרישית. ומה שהשבת על קו"ח שלי מה למוכר שט"ח דמצי מחיל שכן אגוד בשבועתו, תאמר במוכר שטר פקדון שכן [אינו] אגוד בשבועתו, אינו תאמר דמציא מחיל דאינו אגוד אלא בשבועת הנפקד שאם יאמר החזרתיו לך ישבע ופטור. ממקום שבאתה, אימתי אגוד בשבועת המוכר חוב שאם יטעון אישתבע לי דלא פרעתיך, מוכר פיקדונו נמי אם יטעון לו הנפקד אישתבע דהפקדת בידי או שלא החזרתי לך ואפרע נמי משתבע. ומה שאמרת דבריי סותרין זה את זה, במקום אחד אמרתי שהמוכר חוב או פיקדון שביד אחר לא מצי מחיל ובמקום אחר אמרתי מצי מחיל. איברא לא סתרי דהא דלא מצי מחיל היינו כשהעמידו אצל המלוה או הנפקד והודה לו ונתקיימה המכירה, והא דמצי מחיל כשלא העמידו אצלו דלא נתקיימה המכירה. ומה שהבאתי ראייה [מ]דאמימר ראייה גמורה היא וברורה דהיכי מצי לחיוביה דמי כל השטרא הא מצי אמר עיינתי בחושבני, ואפילו מחל סתם ולא אמר בשעת מחילה הכי כי מחייבי ליה מצי למימר הכי ולפטר מדמי השטר אלא בע"כ כדפרישית הוא. שלמו תשובות כרם עידניי, תקבלו רובים מאת פניי עד הנה עזרני ה' וכרמי שלי לפניי.
ועל עסק הדין כדעתי אז כן דעתי עתה, ואם היה השטר כשר היתה המחילה מחילה גמורה, ועכשיו שהשטר פסול לא המתנה כלום ולא המחילה כלום, ודינן של יורשי ר' פטר הזכרים עם ר' יצחק, כי הממון לא יצא מרשות ר' פטר. ואודיעך את פסול השטר, שטר המתנה שכתב בו בד' בשבת שהוא כ"ב תשרי אילו היה כתב בב' בשבת בכ"ב בתשרי היה כשר, כדתניא [ב"ב קע"א.] שטר שזמנו כתב בשבת או בי' תשרי כשר דאמרינן איחרוהו וכתבוהו, כדריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד לכל שופריה דשטרות, וכל מה שיכולין העדים לומר להכשר השטר אילו הוו קמן וחקרינן להו אנן טענין להו, ואילו הוו סהדי קמן וחקרינן להו ל"ה אמרי דנכתב בשבת דלא משוי נפשייהו רשעים, וגם לא היו אומרים הקדמנוהו וכתבנוהו דא"כ פסלי לשטרא, אלא ודאי איחרנוהו הוו אמרי, הילכך אנן נמי איחרנוהו אמרינן ומכשרינן ליה. אבל הכא בשטר זה שכתב בו בד' בשבת בכ"ב בתשרי אילו הוו קמן סהדי וחקרי בהו מאי מצו אמרי לתקוני השטר, דכיון דכ"ב בתשרי הוא יו"ט שמיני עצרת וד' בשבת הוא חול לאחר תשיעי הוא ספק שמיני שהוא כ"ד בחודש, טעינו בחשבון הוו אמרי, סברנו דד' בשבת שהוא חול אחר יו"ט שהוא כ"ב בתשרי ולהכי כתבנו הכי, אף אנן נמי הכי טענין להו דטעו, והטועה בדבר שלא היה לו לטעות שהוא דבר גלוי לכל לא תלינן בטעות אלא שקר הוא כדתנן [סנהדרין מ'.] אחד אומר בה' ואחד אומר בז' עדותן בטילה שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב, ודבר גלוי לכל הוא ולא היה לו לטעות וכי טעי אמרינן שקרן הוא, הכי נמי אמרינן בין טעות יום ד' שהוא כ"ד וחול לכ"ב שהוא יו"ט לא היה [להם] לטעות ושקר הוא. ואפילו לרבא דאמר [פסחים י"ב.] לר' מאיר אדם טועה ב' שעות חסר משהו ולר' יהודה ג' שעות חסר משהו ולא אמרינן שקר הוא, הני מילי בדבר שאינו גלוי לכל אבל בדבר הגלוי לא יאמר דטעי דלא מצי איפלוגי אמתני'. ועל המחילה שכתב בה בב' בשבת (בכ"ז) [בז'] מרחשון ואתם רוצים להכשירה מדתנן אחד אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' בחודש עדותן קימת לפי שזה ידע בעיבור של חדש שלפני זה ולהכי אמר בב' בחודש וזה שאמר בג' לא ידע בעיבורו והיה מונה יום ל' של חודש שעבר לחודש זה ולהכי אמר ג', הני מילי בדורות הראשונים שהיו מקדשין את החודש ע"פ הראייה ולא היה גלוי לכל מתי קידשו ב"ד את החודש אם ביום ל' ואם ביום ל"א ולהכי אמרינן טעה, אבל בזמן הזה שדבר גלוי הוא שהחדשים אחד מלא ואחד חסר אם טעו לאו טעות הוא אלא שקר. אבל אם טעו בכסליו שהיה כתוב בב' בשבת שהוא ז' בכסליו ודאי תלינן בטעות, משום שמרחשון פעמים מלא ופעמים חסר ויכול לומר סבור הייתי שמלא היה מרחשון וטעיתי, וה"מ אם לא היה בעיר דלא ידע אם עשו ר"ח כסליו ב' ימים או יום אחד, אבל אם היה בעיר דידע דעשו כסליו יום אחד הרי גלוי [כיון] דעשו כסליו יום אחד שמרחשון חסר הוא ואינו טעות אלא שקר.
וחכמי ריגנשבורק השיבו נוכל לקיים זמן המתנה בלא טעות שקר, דאמרינן אילו הוו סהדי קמן דילמא הוו אמרי בד' בשבת שהוא ד' באלול הוה מעשה ותנאי היה שלא תחול המתנה עד כ"ב בתשרי ולהכי כתבו כ"ב בתשרי. כמה תשובות בדבר, חדא דאדרבה דילמא אי הוו סהדי קמן הוו אמרי טעינן דסברי דד' בשבת שאחר יו"ט שהוא כ"ב לחודש דסברי תלינן בטעות ולא בשקר והטועה שקרן הוא כדפרישית, ותו לדבריהם דילמא שנת תתצ"ג קאי על ד' בשבת שהוא ד' באלול והיתה המתנה באלול של שנת תתצ"ג, נמצאת מחילה קודמת למתנה ויד בעל השטר על התחתונה ואוקי ממונא בחזקת מריה ומספיקא לא אפקינן ממונא, ואפילו את"ל דשנת תתצ"ג קאי על כ"ב תשרי, כיון שר' יצחק השיב על המתנה כל מה שהיה לי משל ר' פטר החזרתי לו וכמדומה אני שיש לי שטר מחילה על זה הרי הוא כטוען קודם המתנה, ואעפ"י שזמן המחילה אחר המתנה דילמא אי הוו סהדי קמן הוו אמרי באלול או בתחילת תשרי הייתה המחילה ולא כתבנו עד מרחשון ושכחנו יום המחילה וכתבנו שם יום הכתיבה דקאימנא ביה ונימא שהמחילה היתה קודם המתנה ואוקי ממונא בחזקת מריה. ומסתברא דהכי הוא דמחילה קדמה וסבור היה דנכתבה בזמנה ולהכי הביאה לפני בית דין דלא מייתי איניש חובתא לנפשיה. ומה שאמרת דדבר שהוא תלוי בראות עינים אין לתלות בטעות אלא בשקר אבל דבר התלוי בחשבון תלינן בטעות ולא בשקר, אדרבה איפכא מסתברא דזימנין דאדם טועה בראות עינים וסבור על המזרח שהוא מערב ועל מערב שהוא מזרח ואפי"ה קתני מתני' דהטועה שקרן וכל שכן ימי החודש שהכל יודעין שמחרת יום תשיעי עצרת שהוא כ"ד תשרי והם כתבו כ"ב שהוא שקר. ומה שאמרת אילו הוו סהדי קמן וחקרינן להו דילמא הוו אמרי סבורין היינו שאלול מעובר וגם מנהגינו מעולם למנות לימי החודש ממחרת ראש חודש וכשמנינו לימי החודש למחרתו אלול ל' יום כלו ב' ימים של תשרי ולמחרת של ראש השנה התחלנו למנות לימי תשרי וכלו כ"ב יום של תשרי יום ד' אחר תשיעי עצרת, מאי אמרינן להו, הא מיכוונו סהדותייהו הוא, זה זיוף ושקר הוא זה, ואמר ר' אבא [גיטין י':] הכל מודים שאם הזקקנו לעדות של עדים ונמצאת מזויפת שהוא פסול, ואין לך זיוף גדול מזה שהם אומרים שמנו ב' ימים של ר"ה [לאלול]. ותו אמרינן ובחודש השביעי באחד לחודש, הא לאו שקר הוא ופסול. ועוד שמשנין את המנהג למנות כדרך שאין בני אדם מונין, ולא דמי לשינוי מנהג דההוא שטרא דהוה כתב ביה שית שני יתירתא [ע"ז י'.] ושינה המנהג לכתוב בשטרו כדרך שאין אנו רגילין למנות והכשירה רב נחמן, דהתם שינה לדבר שיש לו רגלים ועיקרא כגון שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא מנינן ואיהו מנה להו, ואי הוו סהדי קמן ואמרי אותן ו' שנים מנינו מקיימי לסהדותייהו דדבר שיש לו רגלים ועיקר אמרי, השתא נמי דליתנייהו קמן תלינן בהכי ומקיימי לשטר, אבל הכא נתלה בדברי הבל ושקר דנימא שמא יאמרו דברי הבאיי ואפילו אי קיימי קמן לא צייתינן להו. ומה שהבאת משטר שכתב באחד בניסן בשמיטה [סנהדרין ל"ב.] אע"ג דלא רגילי אינשי למיזף בשמיטה תלינן דילמא איתרמי ליה ואוזיף ומכשרינן ליה, התם כיון דכולי עלמא שכיחי דיזופי כולהו שני ואיהו נמי שכיח ומוזיף אמרינן איתרמי ליה ואוזיף בשמיטה דבתר ניהוגו נסרך ואוזיף, אבל הכא מי שכיח אינש דמני הכי דנימא הני נמי הכי מני, ואם הם טעו בין קודש לחול לא נאה לך להחזיק את שקרם ולומר כיוונו ראש השנה לאלול לעשות מקודש חול. ומקצת רבותינו שבצרפת דמכשרי מטעם דאיכא למימר תנאה הוה, ואיכא למימר טעות הוה, ואוקי ממונא בחזקת מריה ומספיקא לא מפקינן ממונא. ועוד אפילו לדבריך שאתה מכשיר המתנה, אמאי חייב ר' יצחק משום דאמרת שמע במתנה דשטר אית ליה קלא ולא היה לו ליתן אלא לבעל המתנה, מי לא מצי אמר לא שמעתי ולא ידעתי במתנה, והא ר"נ ור' יוחנן אמרי תרווייהו [ב"ק קי"ח.] מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור בשבועה דלא ידע אע"ג דברי ושמא, וכל שכן הכא דשטר אית ליה קלא ושמא שמע ושמא לא שמע והוא אומר לא שמע דנאמן בשבועה. וגם מזמן המחילה שהוא אחר המתנה [מוכח] דודאי לא ידע [דאילו ידע] לא היה מתפשר עם ר' פטר, ומדלא שמע איכא למימר ר' פטר אמר לסהדי לא תפיקו לכו שותא והויא מתנתא טמירתא [ב"ב מ':] ולא מגבי בה, ואע"ג דכתב בה כתבוהו בשוקא, איכא למימר סריכא דנהגי למיכתב בשטרי נקיטו וכתבו, ואע"ג דרובא כתבו הכי [ו]כשירה, זו הואיל ול"ה קלא איתרע ליה רובא כדאמרינן [כתובות ט"ז.] רוב נשים בתולות נישאות וכל הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע ליה רובא. ותו אפילו היה ר' יצחק מודה ששמע בקול המתנה וכשבא ר' פטר ותבע את שלו אמר בלבו אם אמת היה הקול לא היה תובעני ונתתי לו את שלו, פטור ר' יצחק כדאמרינן [ב"ב נ"א:] קיבל מן האשה יחזיר לאשה מן העבד יחזיר לעבד אע"ג דאית להו בעל ושמא של בעל הוא, הכא נמי אע"ג דשמע הקול ושמא אמת הוא והחזיר לו לר' פטר פטור. ותו מהא דתניא [ב"ק ח'.] מכרן לאחד או לג' בני אדם כאחד כולם נכנסו תחת הבעל בזה אחר זה גובין מן האחרון, ושקלינן וטרינן עד דתריץ רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה ומשום דאמר אי שקליתו כדיניכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטר זיבורית למריה ושקליתו כולהו מזיבורית, אלמא אע"ג דדינייהו בהדיה על העידית מצי למיהדר זבורית למוכר ולדחותם מעליו ותו לא מצי תובעי מיניה עידית כיון דאהדר למוכר מה שדינם ליקח, הכא נמי אע"ג דדינה דבת ר' פטר בהדיה דר' יצחק כל זמן שמתנה בידו, כי אהדרה לר' פטר שנתנה לו דינה על אביה. ותו מיגו (דא') דהוה לו לר' יצחק לטעון על המתנה לא היה לר' פטר כלום בידי נשבע ופטור, כי טען נמי היה לו בידי והחזרתי לו מהימן, אע"ג דלא פירש קודם המתנה הרי היא כמפרש כיון דלא אמר בפירוש אחר המתנה מסתמא קודם המתנה קאמר כיון שהשיב על המתנה כל מה שהיה לי משל ר' פטר החזרתיו לו ודאי קודם המתנה קאמר. ואפילו הי' זמן המתנה מכוון דלא מפסלא ביה, אפי"ה לאו מתנה היא, שכתב במתנה שאמר ר' פטר לעדים באתי עתה בקלוניא ושאלתי ממנו המותר הקרן והריוח והתחיל לגבב דברי מהתלות ואני אין בי כח לצעוק ולירד עמו לדין וכו', וכיון שאמר ר' פטר בפני העדים שר' יצחק לא רצה לו הממון להחזיר לא היה להם העדים לכתוב ולחתום דא"ר יוחנן [ב"ק ע'.] גזל ו[לא] נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכשם שאינו יכול להקדיש כך אינו יכול ליתן ולמכור דאמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דר' יוחנן והוא הדין מכירה ונתינה דלא כתבי', ואפילו היה ר' פטר יכול להוציאו בדיינין לא היה להם לכתוב, דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינין הקדישו אינו קדוש ופרכינן הא יכול להוציאו הקדישו קדוש והא אמר ר' יוחנן גזל [ו]לא נתיאשו הבעלים וכו', אלמא אע"ג דיכול להוציאו אינו קדוש הואיל ואינו ברשותו, ומוקמינן דרב במקרקעי דכיון דיכול להוציא קדוש ודר' יוחנן במטלטלין אע"ג דיכול להוציא כל כמה דלא אפקיה אינן קדוש, הכא נמי ר' פטר לא היה יכול ליתן מה שכפר לו ר' יצחק כל זמן שלא הוציא ממנו, וכיון דלא היה להם לכותבוה וכתבו שובר בתוכה ובטלה המתנה, שאילו לא כתבה בתוכו דברי ר' פטר והיו מעידין על פה לא היו נאמנין לפסול המתנה כדאמרינן [כתובות י"ט:] אמנה היו דברינו אין נאמן מ"ט לא ניתן לכתוב, ואילו כדבריהם לא כתבוהו, אלא ודאי שטר גמור הוא ועתה רוצים לפוסלו ולא מצו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכל דברי אותה המתנה אינה אלא כמסירת מודעה ואפילו מודעה אינה, דלא כתב [ביה וידענו] באונסיה כדאמרינן [ב"ב מ':] כל מודעה דלא כתב בה ידענא באונסיה דפלוני לאו מודעה הוא.
ותמיהני על הדיינין האומרים שהמתנה הייתה על חוב שהיה ר' יצחק חייב לר' פטר והמחילה על שותפות שהיה לו עמו, והלא כתב (במתנה שטר) בשטר המתנה ואגבן נתתי לה כל החוב שהיה לי על ר' יצחק ואח"כ פירש החוב י"ח זקוקים שנתן לו למחצית ריוח והחזיר לו מהם ט' זקוקים והשאר היה כופר לו ונתן לבתו הקרן והריוח, והיינו עיסקא, ועיסקא למחצית ריוח קרו אינשי שותפות, ולהכי כתבוה דמחלית שותפות. ועוד כי שטר המחילה מוכיח כי ודאי מחל המתנה, שכתב בשטר המחילה כל מי שיבא מד' רוחות העולם בן ובת וכו' דאתי ברשותי ודלא אתי ברשותי יהיו דבריו בטילים, והנה בתו באה במתנתו והוא כבר ביטלה, ולרגלים לדבר דביטלה דהא לא הוציאה מידו מעולם לתתה לבתו אפילו בשעת פטירה כאשר העידו העדים שאחרי פטירת ר' פטר קבל חתנו על אלמנתו לתת לו אותו שטר מתנה שהיה עדיין תחת יד ר' פטר עד יום מותו, וכל זמן שלא היגיע לידה לא זכתה במתנתה כאשר פירשתי בתשובת[י ל]חכמי ריגנשבורק והוא כבר ביטלה. וגם בשטר המחילה ראיתי שערוריה, כי אינה מחילה דכתיב ביה וכל מודעי ומודעי דמודעי וכו' עד ביטלתים בפניכם ומכרתי אותם באילו (ו') [ה'] זקוקים ורביע, הרי המכירה מבטלת המחילה דתנן [ב"ב קס"ה:] כתב מלמעלה מנה ולמטה מאתים או היפוך הכל הולך אחר התחתון, הכא נמי השטר הולך אחר המכירה דאחרון, ואם היתה המתנה כשירה לא היתה המחילה כלום דהמתנה קדמה למכירה והקודם בשטר זכה, והשתא דשטרא שתיקן פסולה אין לו לר' פסח כלום עם ר' יצחק וחזרה תביעה ליורשי ר' פטר הזכרים. וזה הכלל שאני אומר במוכר או נותן לחבירו דבר שיש לו ביד אחר בין מלוה בין פקדון בין שהן בשטר בין בעל פה, שהמכירה והמתנה עומדת, ולא נגמרה עד שמעמיד המוכר או הנותן את הלוקח או המקבל מתנה אצל הלוה או הנפקד וא"ל מנה שיש לי בידך תניהו לזה ואם אמר הלוה או הנפקד אתן נגמרה המכירה והמתנה ויצאה מרשות המוכר והנותן לגמרי ובאת לרשות הלוקח והמקבל מתנה ושוב אין יכול המוכר או הנותן לא למחול ולא לחזור בו כדברי רב שאמר מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה וחייב הלוה או הנפקד ליתנו ללוקח או למקבל. ואם מכר או נתן שט"ח שיש לו על חבירו לאדם אחר ולא העמידו אצל הלוה או הנפקד אעפ"י שמסר לו השטר וגם הקנה לו השטר והחוב שבו בקניין וכתב לו קני לך הוא וכל שיעבודא דביה, לא נגמרה המכירה שתצא מרשות מוכר לגמרי ותבא לרשות לוקח ומקבל עד שיודה לו הלוה בחוב בפני עדים והנפקד בפקדון דהשתא יצא מרשות המלוה והמפקיד ובא לרשות הלוקח והמקבל, דכיון דהודה לא מצי אמר תו שטרא פרוע הוא [ש]נשבע המלוה או המפקיד וכיון דלא אגיד בהו נפק מרשותייהו לגמרי ואין יכול לא למחול ולא לחזור בהן כדברי שמואל שאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ומדאמר שטר חוב ולא אמר המוכר חוב ש"מ דמוכר חוב או נותן א"י למחול, משום דמוכר או נותן חוב בפני הלוה מכר דאי לא מנא ידע אלא ודאי בפני הלוה מוכר ואומר לו ללוה תניהו לזה במעמד שלשתן דשמואל אית ליה דרב, אבל בשטר (דמוכר) [דלוקח] קונה (ולא) [בלא] לוה הילכך (אין) יכול המוכר למחול עד שיעמידנו אצלו ויודה בו, ורב אית ליה נמי דשמואל במוכר שטר, דהא בעי מעמד שלשתן וכל זמן דליכא מעמד שלשתן לא נגמרה המכירה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רב איירי בעל פה ושמואל בשטר. ואם תאמר כיון דשמואל אית ליה דרב למה לי מסירת השטר וכתיבת קני לך הוא וכל שעבודיה דביה, יאמר לו במעמד שלשתן ודיו. כיון דאיכא שטר בעי כולהו, דלא נפק חוב מרשות אלא במסירת השטר ובהקנאתו ובהודאת הלוה שהוא במעמד שלשתן.
